<h1>רבינו חננאל בן שמואל — עירובין</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[רי"ף עירובין סי' תרנ"ד] מתני'. נותן אדם מעה לחנוני. פי' חנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי. או לנחתום. פי' מוכר ככרות ודר עמו בחצר, שיזכה לו בעירוב עם חבירו, ואומ' לו, אם יבואו בני המבוי לקנות ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף, יהא לי חלק בו. וחכמי' או' לא זכו לו מעותיו. פי' שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפי' עירב החנווני הזה לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוון זה הנותן מעה לזכותו לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב, אלא לקנות פת במעה, והרי אינה קנוייה לו, דכיון דמעו' אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הויא דעתא, ונמצא מערב לו במעותיו שלו מדעתו. והאי דאמרי רבנן שאם יתן אדם מעות לחבירו לקנות ממנו בהם דבר, לא קנה עד שימשוך אותו דבר, הני מילי מדרבנן, דתקנה עבדו רבנן ללוקח שיהא הדבר באחריותו עד שימשוך אותו לוקח. דהואיל והוא באחריות המוכר אם יארע לו דבר וטרח ויצילנו, אבל אם אינו באחריות המוכר לא יטרח המוכר להצילו, לפיכך קאמרי הכא לא זכו לו מעותיו. אבל מדאורית' קנה, דכת' [ויקרא כ"ז] גבי הקדש, ונתן הכסף וקם לו. הרי נתברר דבר זה במציעא בפ' (אי זהו נשך) [הזהב].
<h2>דף כט.</h2>
[עירובין כ"ו ע"ב] ולכהן אבית הפרס. פי' מניחין העירוב בבית הפרס. ותנא קמא קאמ' לה ולאו סומכוס. ובית הפרס היא שדה שנחרש בה קבר, שאסור לו לכהן ליכנס שם דחיישינן שמא יגע בעצם כשעורה. ואם תאמר והלא אנו צריכין המערבין לו יכול להגיע למקום עירובו, דבעינן שיהא הוא ועירובו במקו' אחד וכאילו הוא שובת שם, וכשאנו מניחין לו עירובו בבית הפרס אינו יכול לילך לשם. מהדרינן בגמ' [ל' ע"ב] ואמרי' משמא דשמואל, מנפח הכהן בית הפרס והולך. והואיל ובית הפרס ספיקא דרבנן הוא, שהחשש הוא שמא יאהיל על עצם ועצם בלא בשר אינו מטמא באהל, לפיכ' יוכל הכהן לנפח לפני רגליו, אם יש שם עצם גדול הוא נראה מאיליו, ועצם קטן נראה מפני נפיחה זו ואינו מסיטו ברגליו. והואיל ויכול ליכנס שם על ידי ניפוח, מותר להניח לו המערב עירובו לשם. ר' יהוד' אומ' אף בבית הקברו' יכול להניח לו העירוב, מפני שיכול הכהן לחוץ ולאכל. פי' יכול לעשות חציצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל על גבי עגלות מבעוד יום. והואיל ויכול ליכנס לשם אם ירצה וחזי ליה, השתא נמי חאזי ליה. ואמרינן בגמ' [ל"א ע"א] דחלוקת תנא קמא ור' יהודה אפי' בישראל משום דבית הקברות אסור בהנאה. ושמעיה ר' יהודה לתנא קמא דאסר אפי' לישראל להניח עירובו בבית הקברות, וחלק עליו ואמ' אפי' כהן מניחין לו עירובו בבית הקברות. ואמרינן נמי, דלא תימא עיקר חלוקתם הוא בקניית בית באיסורי הנאה, דלתנא קמ' אסו' ולר' יהודה שרי, אלא בין ר' יהודה ובין תנא קמ' מודו דאסו' לקנות בית באיסורי הנאה. ולא תימא נמי האי דאיפליגו הכא, משום דתנא קמא סבר מצוות ניתנו ליהנות בהם בגופו בעולם הזה ור' יהודה סבר לא ניתנו לנו ליהנות בהן בגופינו בעולם הזה, אלא כולהו מודו דמצוות לא ליהנות ניתנו בעולם הזה, ולפיכך המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, וכן נמי שופר של ע"ז אם תקע בו בראש השנה יצא, דמצוות לא ליהנות ניתנו. ואם תאמר שמא חלוקת תנא קמא ור' יהודה משום דתנא קמא סבר מערבין שלא לדבר מצוה, ולפיכ' הואיל וקונה בית באיסורי הנאה אסור, ור' יהודה דמתיר קסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה, והואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה מתיר ר' יהוד' לקנות בית באיסורי הנאה, דהיינו בית הקברות, דמצות לא ליהנות ניתנו. לא תימ' הכי, אלא כולהו מודו דאין מערבין אלא לדבר מצוה, כגון שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכולהו מודו דשעת קניית העירוב הוא בין השמשות. אלא בהא קא מיפלגי, דמר סבר כיון דקנא ליה עירוב אסוחי מסחא דעתיה מיניה, ומר סבר ניחא ליה דנינטר דאי מצטריך ליה אכיל ליה, והואיל ואדם רוצה שיתקיים עירובו אחר בין השמשות אחר קניית העירוב, כדי שאם יצטרך יאכל אותו, ואותו העת שהוא רוצה בו בקיומו בבית הקברות נהנה באיסורי הנאה, ואותה העת אינה עת קניית העירוב כדי שנאמר מצוות לא ליהנות ניתנו, דשעת קניית העירוב הוא בין השמשות, והואיל והוא נהנה באיסורי הנאה אסור להניחו בבית הקברות. ור' יהודה סבר אין אדם רוצה שיתקיים עירובו אחר בין השמשות, אלא רוצה שיתקיים עד שיקנה לו עירוב, דהינו בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב ועשיית המצוה, ואחר שיקנה העירוב אינו חושש בו ואסוחי אסח דעתיה מניה, והואיל ואינו רוצה בקיומו נמצא שלא נהנה באיסורי הנאה. ואין הלכה כר' יהודה ולא כסומכוס.
<h2>דף מה.</h2>
[עירובין ס' ע"ב] אין אלו אלא דברי נביאות. פי' כאילו מתנבא מפי הגבורה שאין נותן טעם לדבריו.
<h2>דף נא:</h2>
[עירובין ל"א ע"ב] פיס'. ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. ומתמהינ' ואמרי' פשיט'. ומהדרי' לא צריכה כגון שפדאו ולא פדאו כתקנו, כגון שפדה מעשר על גב אסימון. פי' על דבר שאין עליו צורת מטבע. דרחמנ' אמ' [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, כלומ' פדהו על דבר שיש עליו צורה דהינו מטבע. שאם אינו מטבע אינו יוצא במהירות, אלא צריך עוד למוכרו במטבעות, ושמא לא ימצא מי שקונה ממנו ויתעכב מלקנות בו דבר. וגבי הקדש נמי, כגון שחללו על גב קרקע, דרחמנ' אמ' [ויקרא כ"ז] ונתן הכסף וקם לו, שמע מינה שאין פ[ודין] הקדש בקרקע אלא בכסף.
